<h1>המאורות — חולין</h1>
<h2>דף ז:</h2>
כתב ה"ר משה בפרק שני [מאכ"א ה"ג] האדם אע"פ שנאמר בו ויהי האדם לנפש חיה, אינו בכלל מיני חיה בעלת פרסה, לפיכך אינו בלא תעשה, והאוכל מבשר האדם או מחלבו בין מן החי בין מן המת אינו לוקה. אבל אסור הוא בעשה, שהרי מנה שבעה מיני חיה ואמר בהן זאת החיה אשר תאכלו, הא כל שהוא חוץ מהם לא תאכלו, ולאו הבא מכלל עשה עשה. והקשה ה"ר אברהם אם כן למה אמרו בדמו שאפילו מצות פרוש אין בו [כריתות כ"א ע"ב]. ויש לתרץ לדעת ה"ר משה, דשאני דם מבשר, דדמו וחלבו גזירת הכתוב הוא, מדכתיב [ויקרא י"א] הוא וזה כדדרשינן בפרק אע"פ [כתובות ס' ע"א] הוא טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא אלא טהור, וכתיב וזה לכם הטמא זה טמא ואין דם מהלכי שתים טמא אלא טהור. ודוקא גבי שרצים הוא דאמרינן [כריתות ד' ע"ב] שאין דמן חלוק מבשרן. ובפרק זה כתב הרב [פ"ב מאכ"א ה"י] שאין חייבין אלא על דם בהמה וחיה ועוף. ונראין דברי הרב ר' משה, מדאסרינן [כתובות ס' ע"א] חלבו לגדול ואפילו לתינוק כי פריש ג' ימים אחר כ"ד חדש מכלל דאיסורא דאורייתא איתא בבשר. וצ"ע לדעת ה"ר משה, כיון שיש בו איסור לאו הבא מכלל עשה, אם כן אמאי אינו לוקה, שהרי יש לו אזהרה מלא תאכל כל תועבה [קי"ד ע"ב]. פרק ג' [ה"ב] חלב אדם מותר באכילה אע"פ שבשרו אסור. והני מילי דפריש, כגון שהוא בכלי. אבל לינק מדדי האשה אסור מדבריהם. וחלופא בדם, דפריש אסור, דאתי לאיחלופי בדם חיה ובהמה ועוף, כדאמרינן [כריתות כ"א ע"ב] דם שעל גבי הככר גוררו ואוכלו, והכי איתא פרק אע"פ במסכת כתובות [ס' ע"א]. ודם דגים וחגבים שכנסו, אם יש בו קשקשין מותר, אם לאו אסור מפני מראית העין. והר"מ השמיט זה פרק ו' [ה"א] בהלכות מאכלות אסורות. אבל לא פריש מן האדם, כגון של בין השינים, מוצצו ואינו חושש. יונק תינוק והולך אפילו ארבע וחמש שנים, פירש לאחר עשרים וארבעה חדש וחזר הרי זה כיונק שקץ. וכמה פרישתו, שלשה ימים. ירושלמי, במה דברים אמורים, שפירש מתוך בוריו, אבל פירש מתוך חליו מחזירין אותו, פרק אע"פ [כתובות פ"ה ה"ו]. כתב הרב ר' משה פרק ג' [ה"ג] דבש דבורים ודבש צרעין מותר מפני שאין מתמצית גופן אלא כונסין אותו מכל העשבים בתוך פיהם ומקיאות אותו בכוורת כדי שימצאו אותו לאכול ממנו בימות הגשמים, עד כאן.
<h2>דף יב.</h2>
[חולין ע"ד ע"ב] פודין בבן פקועה. פירוש ואע"פ שאינו בשוויו. אבל בשוויו אפילו בכישא דירקא פודין. ואע"ג דשחיטת אמו מטהרתו לא אמרינן כבשרא בדיקולא הוא, דכיון דרהיט ואזיל רהיט ואתי שה קרינא ביה.
<h2>דף יד.</h2>
[חולין ק"ל ע"א] כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישן ונפדו חייבין בבכורה ובמתנות ויוצאין לחולין לגזז ולעבוד וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן והשוחטן בחוץ פטור, ואין עושין תמורה, ואם מתו יפדו חוץ מן הבכור ומן המעשר. אבל אם קדם הקדישן את מומם או מום עובר להקדישן ולאחר מכן נולד להם מום קבוע ונפדו פטורין מן הבכורה ומן המתנות, ואין יוצאין לחולין ליגזז ולעבד, וחלבן אסור לאחר פדיונן, והשוחטן בחוץ חייב, ועושין תמורה, ואם מתו יקברו. תוספתא [בכורות פ"א ה"ב] אין לך בהמה טמאה שחייבת בבכורה אלא חמור בלבד ואין לך מחיר בחיה שיהא אסור אלא מחיר כלב בלבד.
<h2>דף ל:</h2>
[חולין קל"ג ע"א] כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה. אבל אם מודה בה אע"פ שאינו בקי בהו יהבינן ליה מתנות. חוטין שבלחי אסורין. וכהן אע"פ שאינו יודע נותנין לו מתנות. דאי בטויא מידב דייב, אי לקדירה אי מחתך להו מידב דייבו. כהנא דחטף מתנתא זלזולי מצוה הוא, דכתיב ונתן, ולא שיטול מעצמו. אמר אביי מריש הוה חטיפנא מתנתא, אמינא חבובי מצוה היא, כיון דשמעיתה להא דתניא ונתן ולא שיטול מעצמו מחטף לא חטיפנא, מימר אמינא הבו לי, כיון דשמעיתיה להא דתניא חלקם שאלו בפיהם, פירוש גבי בני שמואל כתיב ויטו אחרי הבצע, ואמר רבי מאיר שלא היתה עבירת גזל בידם אלא חלק לויה, כגון מעשר ראשון היו שואלים בפיהם, מימר נמי לא אמינא, אי יהבו לי שקילנא. כיון דשמעיתה להא דתניא הצנועים מושכין את ידיהם והגרגרנים חולקין משקל נמי לא שקילנא בר ממעלי יומא דכפורי לאחזוקי נפשאי בכהני, ולפרושי ידיה, אנסי ליה עידניה, כלומר חולה במעיו היה ולא היה יכול להשהות את נקביו, ולכך לא פורש ידיו. ורש"י פירש עתים שקבע לתלמידיו היו טורדין אותו מלישא את כפיו שהיה פוסק לתלמידיו בעת שהצבור נאספים לבית הכנסת. האי כהנא דאית ליה צורבא מרבנן בשיבבותיה ודחיקא ליה מילתא ליזכי ליה מתנתא, ואע"ג דלא אתי לידיה, במכרי כהונה ולויה.
<h2>דף לז:</h2>
[חולין נ"ב ע"ב] והגולגולת שנחבסה ברובה, ברוב גובהה ברוב הקפה בעיא ולא איפשיט ולחומרא. ואם חסרה גולגולת בהמה כסלע טריפה, ואע"פ שלא נקב קרום של מוח ומוכחא הא מילתא ממסכת בכורות פרק על אלו מומין [בכורות ל"ז ע"ב]. וכתב ה"ר משה [פ"ו ה"ה], ואם נקבה נקבים נקבים שיש בהן חסרון כולן מצטרפין כסלע. בשר החופה את רוב הכרס, בין ברוב קרוע בין ברוב נטול טריפה.
<h2>דף מ.</h2>
[חולין צ"ג ע"א] תרבא דאקלאבוסתא, פירש רש"י קליבוסתא הוא עצם קטן ומונח על עצם שקורין אנקא בלעז. אסור וענוש כרת. וזהו חלב שעל הכסלים. פירש רי"ף היכא דליפן אטמתא זהו שעל הכסלים, ולפיכך נקרא מי שרגלו גבוהה כסול כדתנן [בכורות מ' ע"א] השחול והכסול. חלב שעל המסס ובית הכוסות אסור וענוש עליו כרת וזהו חלב שעל הקרב. שני חוטין של יד אסורין משום דם, ואי חתכיה ומלחיה אפילו לקדרה שפיר דמי. ריש מעיא באמתא בעיא גרירה וזהו חלב שעל הדקין. וכתב ה"ר משה [פ"ז ה"ט] שהוא ראש המעים הסמוך לקיבה, וכן נהגו עכשיו. אך הראב"ד כתב כדברי מקצת הגאונים שהוא סוף המעיים. ואין לנו לזוז ממנהגנו. וחלב שעל גבי הקיבה דאקשתא אסור. דאיתרא, בבבל נהגו איסור, כך כתב הרי"ף פרק מקום שנהגו [פסחים נ"א ע"א]. וכבבל עבדינן לחומרא לאסור הכל, וכן כתב הרב בעל העתים שנהגו לאסור עכשיו. אבל הר"מ מתירו בפרק ז' [ה"ו] בהלכות מאכלות אסורות. ומנהג הארצות האלה לחומרא.
[חולין ע"ו ע"א] בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשירה, מן הארכובה ולמעלה טריפה. וכן שניטל צומת הגידין. למטה, למטה מן הארכובה. למעלה, למעלה מן הארכובה. וארכובה גופה כנגדו בגמל ניכר. כך פסק הרי"ף. וכתב הרב דודי דמסתברא כותיה. ורכובה זו היא למעלה מעצם השני הנקרא אשקנקייל. [והוא בוקא דאטמא דשף מדוכתיה]... בכף הירך. וכן פסק הראב"ד. ורש"י פסק כמאן דאמר רכובה הנמכרת עם הראש. פירוש והוא העצם הראשון הוא השוק המחובר עם הרגל שיש בו מנעל מן הטלפים, והוא הנמכר עם הראש. ולדברי הרי"ף אין בכל העצם השני הנקרא אשקנקייל טריפות כי אם בצומת הגידין שנחתכו. והראב"ד פסק כדברי הרי"ף, ומיהו סבר דבמקום צומת הגידין אפילו נשבר העצם ויצא לחוץ בלא צומת הגידין טריפה, כיון דבמקום צומת הגידין נשבר. והביא ראיה לדבריו מהא דאמרינן לקמן הנהו גידין הרכין וכו'. מיהו לאו ראיה גמורה היא, השלמה עד כאן. והרב ר' משה [פ"ח הי"א] גם כן פסק כדעת הרי"ף. כתב הרב בעל התרומה [סימן כ"ג] והא דאמרינן נחתכו רגליה למעלה מן הארכובה תחתונה אפילו שלא במקום צומת הגידין טריפה, היינו דוקא ברגלים שאחורי הבהמה. אבל ברגלים שלפניה נחתכו למעלה מן הארכובה נמי כשירה, כדאמרינן פרק אלו טריפות [נ"ח ע"ב] לא שנו [אלא] בבעלת שלש, אבל בעלת חמש הרי זה מום לגבוה. אבל להדיוט כשר ביד, אבל ברגל טריפה. ויתר וחסר הוי כמו נחתך, עד כאן.
[חולין נ"ח ע"ב] תנן התם בעל חמש רגלים או שאין לו אלא שלש הרי זה בעל מום. ולא שנו חסר ויתר אלא ביד אבל ברגל טריפה נמי הוו דכל יתר כנטול דמי. והילכך חסר נמי טריפה ואע"פ שתחלת ברייתו כך. וחיותא דמשתכחא ביה תרין סניא דיבי טריפה, דכל יתר כנטול דמי. ואי שפכי להדדי כשרה. גובתא דנפקא מבי כסי להובלילא כשרה, דכולה ברייתא הכי אית להו. וגובתא דנפיק מבי כסי לכריסה לא מכשרינן ליה, דהיכא דאיתמר איתמר והיכא דלא איתמר לא איתמר.
<h2>דף מה:</h2>
[חולין ע"ח ע"ב] ונוהג בנקיבות ואינו נוהג בזכרים. ואם נפשך לומר אותו דמשמע זכר, הרי הוא אומר בנו, מי שבנו כרוך אחריו, יצא זה שאין בנו כרוך אחריו. ואיכא מאן דאמר אם מתברר שהוא אביו ודאי, אין שוחטין אותו ואת בנו ביום אחד. וכתב הרי"ף מסתבר דליתה. וה"ר משה פסק דחוששין לזרע האב מספק, בספר זרעים [פ"ט מהל' כלאים ה"ו], ובפרק י"ב בהלכות שחיטה [הי"א]. וכן כתוב בהשלמה דספוקי מספקא לן אי חוששין לזרע האב או לא. והילכך מספיקא חוששין, ואותו ואת בנו נוהג בזכרים לאיסור ולא למלקות. וכן פרד עם האם אסור, דדילמא חוששין. וכל מיני פרדות לאו אחת הן, אלא אסורות זו עם זו אלא אם כן אמותיהן ממין אחד ואביהן ממין אחד, כגון שתי פרידות שאביהן סוס ואמותיהן חמור, או אביהן חמור ואמותיהן סוסיא. אבל פרדה שאביה סוס ואמה חמור אסור לזווג עם פרדה שאביה חמור ואמה סוס. וצריך עיון, כיון דמספיקא הוא דאסירי, היכא דידעינן בודאי שהן משני מינין משום דמספקא לן אי חוששין לזרע האב או לא, דאי הוה פשיטא לן דחוששין לזרע האב הכל מותר דכל מיני פרדות אחת הן. והשתא היכא דהוו בהו עוד ספק אחר, כגון דמספקא לן מאותן פרדות אי הוו ממין אחד או לא, מי אמרינן דשרו, דהא קיימא לן [זבחים ע"ד ע"א] דכל תרי ספיקי אפילו בדאורייתא לקולא. וצריך עיון. ונראין הדברים להקל. וכתוב בהשלמה כי אפשר שהרי"ף סבירא ליה הכי דמספיקא חוששין לזרע האב. ומה שכתב דמסתברא דליתה וכו', זה רוצה לומר מסתברא דליתה, דלא פשיטא לן דחוששין לזרע האב אלא ספוקי מספקא לן. ומכל מקום היה לו לרב לפרש ולא לסתום. לשון הר"מ [פי"ב ה"ח], אין איסור אותו ואת בנו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד, שנאמר ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד ע"כ.
<h2>דף מו:</h2>
[חולין ס"ח ע"א] בהמה שהיא מקשה לילד, הוציא העובר את ידו והחזירה מותר. פירוש מותר בשחיטת אמו. ואבר עצמו אסור, דאמר קרא ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר, ואינו ניתר בשחיטת האם. ואם נשחטה אמו קודם שתלד נאסר אותו אבר לעולם, שאף בשחיטת עצמו אינו ניתר כיון דכשחוט ועומד הוא בשחיטת אמו לגבי כל העובר חוץ מאותו אבר. אבל אם לא נשחטה עד שילדה כל העובר, אפילו הוציא אחד מאיבריו והחזירו כמה פעמים, הכל ניתר בשחיטת עצמו. הוציא את ראשו אע"פ שהחזירו הרי זה כילוד. אין לידה באיברים פירוש שאם יצא רוב האבר לא אמרינן דליהוי כל האבר אסור, אלא היוצא בלבד הוא שאסור ושבפנים מותר. ואם הוציא העובר את ידו והחזירה ואחר כך שחט את אמו, האבר היוצא אסור, במקום חתך מותר. ואם שחט [אמו ואחר כך] החזירה האבר [היוצא ומקום החתך] אסור, וכן כתב הר"מ [פ"ב ה"י]. הוציא העובר את ידו והחזירה וחזר והוציא את ידו והחזירה עד שהשלימו לרובו מהו, מי אמרינן הא נפק ליה, או דילמא כיון דהדר הדר. אם תמצי לומר כיון דהדר הדר הוציא העובר את ידו וחתכה וחזר והוציא את ידו וחתכה עד שהשלימו לרובו מהו, מי אמרינן הא נפק ליה רובה, או דילמא רובה בבת אחת בעינן. תיקו. ותיקו דאיסורא לחומרא ואסור, לפסק הרי"ף שפסק אין לידה לאיברים, אבל לפירוש רש"י פשיטא דאסור ומלקינן ליה. ואי אזיל האי בן פקועה שאבר אחד ממנו אסור אבן פקועה דכותיה, זרעו מותר, ולא אמרינן מבלבל זרעו ומכח איסורא קא אתי. אבל חלבו, פירוש אם היה נקיבה, מבעיא לן אם מותר לגמעו או לא, ולא איפשיט ולחומרא, דאמרינן [הואיל ובא] מכלל [איברין] הוא כח[לב טריפה] שנתע[רב בחלב טהורה]. וכן... דמש.. לפי ג[דלו]... [או לפי] קטנו... והוציא העובר את ידו בין סימן לסימן, מקום חתך נמי אסור כיון דלית ליה שחיטה מעליתא בשני סימנין.
<h2>דף נא.</h2>
[חולין ס"ז ע"א] את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו, בימים ובנחלים הוא דאית ליה אכול דלית ליה לא תיכול, הא בכלים אע"ג דלית ליה אכול. במים במים שתי פעמים, אין זה כלל ופרט, אלא ריבה ומיעט. במים ריבה, בימים ובנחלים מיעט. במים חזר וריבה. ריבה ומיעט וריבה, ריבה הכל. מאי רבי, רבי חריצין ונעיצים לאיסורא. מאי מיעט, מיעט בורות שיחין ומערות להתירא, לפי שהן עצורין ככלים. ודוקא בורות, שאינן מים נובעין, לפי מה שכתב ה"ר משה פרק שני בהלכות מאכלות אסורות [הי"ח]. אבל חריצין ונעיצין אין עצורים ככלים.
